אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      הלכות סדר ליל פסח
דף הבית >> חגים ומועדים >> פסח >> הלכות סדר ליל פסח
סימן צ"א - הלכות סדר ליל פסח
שלחן ערוך המקוצר - אורח חיים חלק ג'

[א] אף־על־פי שבכל שבת ויום־טוב יכולין לקדש ולאכול מבעוד־יום להוסיף מחול על הקודש (וכדלעיל סימן נ"ט סעיף ד'), בפסח אינו כן, לפי שמצות אכילת מצה היא דוקא בלילה, כמו קרבן פסח דכתיב ביה{א} ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכן מצות ארבעה כוסות היא דוקא בלילה. וכיון שגם הכוס של קידוש הוא אחד מהארבעה כוסות, לכן אין מקדשין עד שיהיה ודאי לילה{ב}. ומצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים (שוקולדות וסוכריות) וכדומה, כדי שיראו שינוי וישאלו, ועל ידי זה יתעוררו לשאל גם־כן על מצה ומרור והסיבה. וקטן וקטנה שהגיעו לחינוך, דהיינו שהם יודעים מקדושת יום־טוב ומבינים מה שמספרים מיציאת מצרים, נותנין להם גם־כן כוס של רביעית שישתו ממנו{ג}. ומה שנוהגין בשאר קהילות למזוג כוס אחת יותר מן המסובין, וקורין אותה כוס של אליהו הנביא{ד}, אינו נהוג אצלינו{ה}:
[ב] מנהג הבלדי, וכן הרבה מן השאמי, לברך על כל כוס וכוס בורא פרי הגפן{ו}, ויש מהשאמי שנוהגים שלא לברך אלא על כוס ראשון ושלישי{ז}:
[ג] ראוי לכל ירא שמים שלא להפסיק בדברים בטלים ושיחה שאינה לצורך בין ד' הכוסות, כי הם כנגד ד' אותיות השם הקדוש. וכן לא יעשן אז{ח}:
[ד] חיוב ההסיבה הוא בזמן שתיית ארבעה כוסות, ובכזית מצה הראשון, וגם בכזית כורך וכזית אפיקומן. ואם לא היסב בארבעה כוסות ובכזית הראשון, צריך לחזור לשתות ולאכול בהסיבה. ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב, הרי זה משובח{ט}:
[ה] אשת בעל־הבית, או אחד מבני ביתו, ימזגו את הכוסות. וכן בכל פעם שמוזגין, ימזגו הם ולא הוא בעצמו, כדי להראות דרך חירות{י}. ויזהיר לבני ביתו שישתו מכל כוס לכל הפחות את הרוב בפעם אחת, ומהכוס הרביעי ישתו רביעית בפעם אחת, כדי שיוכלו לברך ברכה אחרונה לכולי עלמא. ויכוונו כולם למצוַת ארבעה כוסות וסיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור. כי גם הנשים חייבות במצוות אלו, רק בַּהֲסִבָּה אינן נוהגות. ומצוַת ההגדה יוצאות ידי חובה בשמיעה מהאנשים, ואם יודעות לקרוא בעצמן יכולות לקרוא עמהם בלחש. ועומד בעל־הבית (הגדול שבמסובין) ומקדש כשהשולחן מכוסה במפה, ומוסיף באמצע הקידוש בקול ששון ובקול שמחה את הפיוט תרומה הבדילנו וכו' ככתוב בהגדה. ואחר־כך ישבו כולם וישתו בהסיבת שמאל. וטוב אם אפשר לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלימה בכל ארבעת הכוסות{יא}:
[ו]אחר־כך נוטלים ידיהם, ולפי מנהג הבלדי מברכין ענט"י{יב} (מפני שטיבולו במשקה, עיין לעיל סימן כ"ז סעיף י"ט) ובשאמי אין מברכין{יג}, ומנגבים. ולוקח כל אחד ואחד לעצמו מֵעַלֵּי הכרפס או הצנון (כדלעיל סימן צ' סעיף ב') כזית לפי הבלדייב}, ופחות מכזית לפי השאמייג} (והדרך היא לתפוס אותם כשהם מקופלים בראשי שתיים או שלוש אצבעותיהם, האגודל האצבע והאמה. וכן במצה ובמרור ובכורך, וגם בשאר האכילות תמיד, ולא רק בליל־הסדר{יד}) ומברך בעל־הבית בורא פרי האדמה וכולם מכוונים לברכתו, וצריך לכוון לפטור בברכה זו גם את המרור שיאכלו אחר־כך. כשמסיים, עונים אמן ומטבלים מקצתו בחרוסתיב}, ויש מהשאמי שמטבלים במי־מלח או חומץיג}. יש נוהגים לאכול זה בהסיבה, ויש בלא הסיבה{טו}:
[ז] לפי מנהג השאמי, נוטל אחר כך את המצה האמצעית וחולקה לשתיים, ומניח את החלק הגדול לאפיקומןיג}. ולפי מנהג הבלדי, אין חולקים את המצה עתה, רק אחרי־כן סמוך לפני ברכת המוציא{טז}. ונוהגין שבעל־הבית כורכו בטלית או סוּדָר על שכמו, זכר למה שנאמר{יז} משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וגם כדי שלא ישכחנו. לפיכך לא יניחנו תחת המפה{יח}. ולא נהגו אצלינו שהילדים גונבים את האפיקומן{יט}:
[ח] אחר כך מכסים את השולחן במפה (כדי שיראו התינוקות וישאלו למה אין אוכלים עתה){כ}, ומוזגין כוס שני, ומתחילים בקריאת ההגדה, בבהילו יצאנו וכו'. (ובאמירת הא לחמא וכו' מנהג השאמי להגביה המצה שפרסוה כנז"ליג}) מה נשתנה וכו'. ומעמידים קטן שיאמר נוסח מא כבר וכו' בלשון ערבי, שנתקן כדי שיבינו הנשים והטף עניין ההגדה. ויש נוהגים ליתן אז בידו אחת ביצה, ובשנייה בשר צלי, וכדומה, כדי לשמחו{כא}. ואחר כך אומרים עבדים היינו וכו'. כשמגיעים להיא שעמדה וכו' יש נוהגים כפי דעת המקובלים להגביה אז את הכוסות בידיהם, עד מצילנו מידם{כב}. וכשמגיעים לדם ואש ותימרות עשן, שופך בעל הבית מן הכוס לתוך כלי, וכן בעשר המכות, ובדצ"ך עד"ש באח"ב. סכום הכל שש עשרה שפיכות{כג}. ובכל פעם שעונים דיינו, מגביהים כולם את השולחן{כד}:
[ט] כשמגיעים לפסקת רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר ג' דברים וכו', מסירים את המפה מן השולחן{כה}. וכשאומר בעל־הבית מצה זו שאנחנו אוכלים וכו' נוטל את המצה ומגביהה להראות לבני ביתו, כדי לחבב המצוה עליהם. וכן במרורים אלו, מגביה את המרור. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', לא יגביה את הצלי שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך. וכשמגיע ללפיכך, או לתחילת ברכת אשר גאלנו, יש נוהגים ליטול את הכוס בידם, עד חתימת ברכת אשר גאלנו{כו}:
[י] לפני ברכת אשר גאלנו, אומרים את ההלל בקירוי, כמו שקוראים אותו בציבור, דהיינו שאחד אומר פסקא והמסובים עונים אחריו הללו־יה, וכן על זה הדרך{כז}. ואין אומרים עתה אלא עד חלמיש למעינו מים, ואחר ברכת־המזון משלימים את ההלל{כח}. וצריך ליתן לב שלא לדלג ממנו אפילו תיבה אחת, לפי שהוא נתקן כאן על־ידי חז"ל בסדר ההגדה, משא"כ הקריאה שבבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית (להנוהגין לקרותו אז, כדלעיל בהלכות ראש חודש סימן ע"ח סעיף ו') אינה אלא מנהג לשבח ולזמר{כט}:
[יא] יש חושבים שסיום ברכת אשר גאלנו, הוא ב"לאכול בו מצה ומרורים", ולפיכך עונים הם אמן שם. והטעו אותם הספרים שעשו שם ריוח פסקא חדשה. וזה אינו, כי המשך הברכה הוא "כן י"י אלהינו וכו'" עד סופה "ברוך אתה ה' גואל{ל} ישראל" ורק שם עונים אמן. אלא שמוסיפים אנחנו באמצע הברכה פיוט אתה גאלת וכו'. אבל עניית אמן היא רק בסוף, כדבר האמור, ולכן אדם אחד יאמר כל ברכה זו כולל הפיוט הנזכר, מתחילה ועד סוף{לא}. ופיוט אתה גאלת וכו' נוהגים לאמרו בנעימת תרומה הבדילנו (הנז' לעיל סעיף ה'), אך בקול עצב קצת. שמלבד הוראת פשט העניין על צער גלות מצרים, עוד יש בה כוונה על צערינו אנו עתה דשכינתא בגלותא, ומתפללים אנו על העתיד לתשועת ה'{לב}:
[יב] אחר־כך מברך על הכוס השני בורא פרי הגפן, ושותין בַּהֲסִבַּת שמאל. ויש מהשאמי נוהגים שלא לברך על כוס זה כנז"ל סעיף ב':
[יג] אחר־כך נוטלים ידיהם ומברכים על נטילת ידים, ומנגבים. ומברך בעל־הבית המוציא, ועל אכילת מצה. ויש מהפוסקים שכתבו דמשום שביום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ומצוַת אכילת מצה היא מן הפרוסה, לפי שהמצה נקראת לחם עוני ודרכו של־עני בפרוסה, על־כן בשעה שהוא מברך המוציא, אוחז שתי המצות השלימות בידיו, והפרוסה ביניהן, ומברך המוציא. ומניח את המצה התחתונה מידיו ואוחז רק בעליונה וגם בפרוסה, ומברך על אכילת מצה, ובוצע מן העליונה וגם מן הפרוסה מכל אחת כזית, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו. ואוכל שתיהן יחד בהסיבה שמאלית. ואם קשה לו לאכלם בפעם אחת, אוכל תחילה את כזית המוציא ואחר־כך הכזית מן הפרוסה, רק שלא ישהה ביניהם כלל, ויאכל שתיהן בהסיבה. עד כאן דעת הפוסקים שהזכרנו{לג}. אבל מנהגינו שבעל־הבית המברך, בוצע לעצמו וגם מחלק לכל אחד מהמסובין כזית מצה באמצע, בין ברכת המוציא לברכת על אכילת מצה. דהיינו שהוא מברך המוציא ובוצע ומחלק, והם מחזיקים אותה בידיהם וממתינים בלא לאכול אותה עדיין עד שהוא חוזר ומברך על אכילת מצה{לד}. ולפי זה אין שום צורך לאכול כשני זתים, אלא מספיק כזית אחד לכתחילה, כי טעמם של אותם פוסקים הוא מפני הספק אם הברכה חלה על השלימה או הפרוסה, ולכן הצריכו כזית מזה וכזית מזה. משא"כ לדידן שבברכת על אכילת מצה הכל כבר פרוס, ממילא ברור שברכת על אכילת מצה היא על מה שמחזיק המברך ויתר המסובין בידיהם{לה}:
[יד] בזמנינו שהמצות דקות מאד ואין אפשרות לחלק לכל המסובין שיעור כזית משלַּ־מְּברך, ישלים ויוסיף כל אחד מהמסובין לעצמו מהמצה המשומרת, עד שיהיה לו שיעור כזית. והמברך יחלק לכל אחד ואחד רק מעט משלו, משום חיבוב מצוה שיטעמו גם הם ממה שבירך הוא. באופן שבשעת ברכת אכילת מצה יהיה לכולם כזית פרוס מוחזק בידם, ומיד בסיום ברכה זו יוכלו לאכלו{לו}:
[טו] מנהג השאמי לקחת בליל פסח שתי מצות ומחצה (עיין לעיל סעיף י"ג). אבל מהרי"ץ פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם שאין לקחת שתי מצות ומחצה, אלא מצה אחת ומחצה{לז}. וגם במשך כל שבעת ימי הפסח, מנהגינו (גם אצל חֵלֶק מהשאמי) לברך המוציא על מצה ומחצה, ואפילו בשבת, כי "לחם עוני" (כמו שדרשו חז"ל שדרכו של עני בפרוסה) מבטל דין "לחם משנה". ומניחים את הפרוסה למעלה, ואת השלימה למטה, ואחרי גמר הברכה בוצע משתיהן גם יחד (ויש נוהגין רק מהשלימה) וכך מחלק גם לשאר בני ביתו. ויש שלא נהגו כן ובפרט מהשאמי, אלא על ככר אחד בחול־המועד כבשאר ימות השנה, ועל שנים בשבת ויום טוב{לח}:
[טז] מנהג הבלדי (וכן יש מהשאמי) לטבל המצה בחרוסת{טל}. ויש מהשאמי שנוהגים לטבלה במלח{מ}. ושיעור כזית, לפי המנהג המקובל בידינו הוא כ־17 גרם בקירוב{מא}:
[יז] אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן־מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה. (ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה){מב}. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים. כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת, כי אז נחשבת כמבושלת ואין יוצאין בה{מג}. וגם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם, עיין לעיל סימן ל"ד:
[יח] גמרו לאכול את המצה, נוטל כל אחד ואחד כזית מרור, ומברך בעל הבית על אכילת מרור, ומטבלים מקצתו בחרוסת. ולא ישהו אותו בה כדי שלא יתבטל טעם המרור, ואוכלים בלא הסיבה, וצריך ללעסו היטב. אחר כך נוטלים מן המצה כזית, וגם כזית מרור. ונוהגים לכרוך המצה בפנים והמרור מבחוץ. ואומר, (בלא ברכה) זכר למקדש וכו' ומטבלים גם־כן בחרוסת ואוכלים בהסיבה{מד}:
[יט] חולה שאינו יכול לאכול מרור כלל, ילעוס על־כל־פנים קצת מהמינים שיוצאין בהם (המבוארים לעיל סימן צ' סעיף ג'), או שאר עשב מר עד שירגיש טעם מרירות בפיו לזכר בעלמא בלא ברכה{מה}:
[כ]אחר־כך מחלקים הבשר המבושל והצלי והביצים למסובין ואוכלים אותן כפי הסדר הזה, ונמשכים בסעוֹדה כרצונם{מו}. ולכתחילה יאכל כל הסעוֹדה בהסיבה, כדלעיל סעיף ד'. והחכם עיניו בראשו שלא למלאות כריסו, למען יוכל לאכול את האפיקומן כמִצְוָתוֹ, דהיינו שמתאווה קצת לאכול, ולא לאכילה גסה. לאחר גמר הסעודה, אוכלין בהסיבה כזית אפיקומן (בלא טיבול בחרוסת, או בדבר אחר), זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, שיהא גמר כל השביעה. ואחר האפיקומן, אסור לאכול שום דבר, כדי שיהיה הפסק סעודתם כשטעם מצה בפיהם. ואחר־כך מוזגין כוס שלישי לברכת־המזון. ומצוה להדר שיברכו בזימון, אבל לא ילכו מבית לבית לצורך זימון, כי כל אחד צריך לברך ברכת־המזון במקום שאכל{מז}. ואחר־כך מברך על הכוס, ושותה בהסיבה. ואסור לשתות בין כוס זה לכוס רביעי{מח}:
[כא] אחרי ברכת־המזון, מוזגין כוס רביעי, ואומר שפוך חמתך וגו'{מט}. אחר־כך מתחיל לא לנו וגו', ואומר כסדר, כפי מנהג קירוי ההלל בציבור. אח"כ אומר הלל הגדול, נשמת, וישתבח, ויהללוך. ומברך בורא פרי הגפן על כוס רביעי, ויש שלא נהגו לברך עליו כדלעיל סעיף ב'. וצריכים לשתות רביעית שלימה מן הכוס הרביעי, ומברכין אחריו ברכה אחרונה{נ}. ורובם לא נהגו להוסיף כוס חמישי{נא}:
[כב] אסור לאכול שום מאכל, או לשתות שום משקה אחרי הארבעה כוסות רק מים, כדי שיישן וטעם מצה בפיו, וכן הוא מנהגינו, אעפ"י שיש מתירין לשתות תה וקפה וכיוצא־בזה כל משקה שאינו משכר{נב}. ומה שנוהגין האשכנזים שאין קורין כל סדר קרית שמע שעל המטה רק פרשת שמע וברכת המפיל, להורות שהוא ליל שמורים מן המזיקין ואין צריך שמירה{נג}, אינו נהוג אצלינו, אלא אומרים כבשאר ימים{נד}:
[כג] מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו (אך אינו נעשה חולה, או נופל למשכב), אף־על־פי־כן צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבעה כוסות{נה} כמו שאמרו רבותינו ז"ל{נו} על רבי יהודה בן רבי אִלְעָאי שהיה שותה ארבעה כוסות של פסח והיה צריך לחגור צדעיו מפני כאב הראש, עד שבועות. ומכל־מקום יכול לשתות מֵי־צמוקים שרויים, או מיץ־ענבים{נז}:
[כד] אם נאבד האפיקומן, ויש לו עוד מצה משומרת משעת הקצירה, יאכל ממנה כזית. ואם לאו, יאכל ממצה אחרת כזית{נח}:
[כה] מי ששכח לאכול את האפיקומן, אם נזכר קודם ברכת המזון אף־על־פי שכבר נטל מים אחרונים, או שאמר הב לן וּנְבָרֵךְ, אוכלו ואינו צריך לברך המוציא. ואף־על־פי שהסיח דעתו מלאכול (עיין לעיל סימן כ"ט סעיף כ"ד), לא חשיב היסח הדעת, כיון שהוא מחוייב לאכול, וְאַֽתַּכָּא דרחמנא סמכינן (פירוש, על שלחן הקב"ה אנו סמוכים). ואם לא נזכר עד לאחר ברכת־המזון קודם שבירך בורא פרי הגפן על כוס שלישי, יטול ידיו (יש אומרים שיברך על נטילת ידים, וי"א שלא יברך) ויברך ברכת המוציא, ויאכל כזית, ואחר־כך יברך ברכת המזון, ויברך בורא פרי הגפן על כוס שלישי וישתה. אבל אם לא נזכר עד לאחר שבירך בורא פרי הגפן על כוס שלישי, ישתה את הכוס, ואם רגיל בפעם אחרת לברך ברכת־המזון בלא כוס (כדקיימא לן דברהמ"ז אינה טעונה כוס, וכדלעיל סימן ל"ג סעיף א') יטול ידיו ויאכל אפיקומן ויברך ברכת־המזון בלא כוס. אבל אם הוא מחמיר על־עצמו לברך תמיד ברכת־המזון על הכוס, ועתה לא יוכל לברך על הכוס, משום דהוי מוסיף על הכוסות, לכן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על המצה שאכל תחילה בתוך הסעודה. ולפי מנהגינו שמקפידים לעשות שימור למצת מצוה משעת קצירה (כדלעיל סימן פ"ה סעיף א' וסעיף ג'), אם של־שאר הסעודה לא היו משוּמרים, אם כן לא יצא בהם ידי־חובה, ולכן אפילו לא נזכר עד אחר ההלל, יטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויאכל האפיקומן ויחזור ויברך על הכוס{נט}:
[כו] צריך שאכילת האפיקומן וקריאת ההלל, יהיו קודם לחצות הלילה{ס}. וכל אדם המספר ביציאת מצרים בשמחה, מזומן הוא לשמוח בשכינה לעולם הבא. והקב"ה שמח בסיפור זה, ובאותה שעה מקבץ כל פֵּמַלְיָא של מעלה ואומר להם, לכו ושִמעו השבח שלי שמספרים בָּנַי ושמחים וכו'{סא}:

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים